Bill Evans

לא בטוח ששמעתם את השם, וגם אם שמעתם, באופן מעורפל אבל, המדובר באבי הפסנתרנות המודרנית, האדם שבלעדיו קיט ג'ארט, צי'ק קוריאה ופסנתרנים רבים אחרים לא היו באים לעולם כלל. המוסיקה שלו, למרות שהיא מוגדרת כג'ז, היא עולם ומלואו ואל תמהרו לפסול כי "זה ג'ז". אני בטוח שלא שמעתם מוסיקה חוצת גבולות כזו, ויש בה הכל: קלאסי, ג'ז, בלוז ואפילו אלמנטים של רוק.

ולא רק זה, הוא האדם שעמד בצמתות המרכזיות ביותר של המוסיקה: הוא לא רק ניגן בתקליט הג'ז החשוב ביותר במאה ה- 20 – Kind of Blue של מיילס דיוויס (ואגב, זהו אלבום הג'ז הנמכר והחשוב ביותר בכל הזמנים), אלא, גם כתב חלק מהקטעים לאלבום זה.

תחילת דרכו המקצועית היתה בשנת 1955 ואין טעם לכתוב את שמות כל המוסיקאים שהוא ניגן איתם, כי הוא ניגן עם כל הגדולים אי פעם והוא גדול לא פחות מהם. סגנון הנגינה שלו מאד מזכיר פסנתרן קלאסי בשם ארתורו בנדטי מיכלאנג'לי - Arturo Benedetti Michelangeli (אחד מהפסנתרנים הגדולים בכל הזמנים הידוע בסגנון רך תוך הבעה מוזיקלית יוצאת דופן) ואין ספק שהוא הושפע ממנו. יש גם קוים דומים באופי של שניהם- אי התייחסות לקהל (הם היו שקועים בתוך העולם המוסיקלי שלהם בלבד) ומתן פרשנות אישית ליצירות המנוגנות על ידם.

בשנת 1958 הוא הצטרף לשישיה של מיילס דיוויס והאמירה הידועה של מייליס דיוויס לגבי נגינתו הולכת כך:

Bill had this quiet fire that I loved on piano. The way he approached it, the sound he got was like crystal notes or sparkling water cascading down from some clear waterfall. I had to change the way the band sounded again for Bill's style by playing different tunes, softer ones at first.

קשה לחשוב על מחמאה גדולה מזו מענק הג'ז, מייליס דיוויס. מכל מקום, השותפות עם מייליס דיוויס לא החזיקה מעמד הרבה זמן גם בגלל ההרכב (כולם היו שחורים ולא ממש אהבו את ביל אוונס הלבן שניתן בצורה מאד מופנמת בעוד הם הובילו קו של ג'ז מוחצן) וגם בגלל שמילס דיוויס הגדול במוסיקה אך, קטן בכסף, סירב להכיר בתרומתו לתקליט, לא רצה לשתף אותו בתמלוגים וניכס את הקטעים לעצמו. לאחר מכן, אוונס הופיע במספר הרכבים עד שפגש את הבסיסט אדי גומז ומאותה תקופה ואילך הוא הופיע בהרכב של שלישייה (פסנתר, תופים ובס), כאשר הוא כתב את מרבית הקטעים.

הוא, ככל המוסיקאים הגדולים בג'ז, התמכר להרואין ואחר כך לקוקאין ובסופו של יום הרעיל את עצמו בצהבת ומת ב- 1980.

היופי של המוסיקה שהוא השאיר נשארת איתנו- רגישות יוצאת דופן בנגינה, הרבה מאד אהבה ונגינה יוצאת דופן. זה לא מפתיע שנטען שהוא הושפע מ- דביסי ורוול- שני יוצרים קלאסיים הידועים בכך שהם מעבירים אותה תחושה של אוונס- שקט, תחושה של ניצוצות, מפלי מים וזרימה של המוסיקה.

ביצוע לסטנדרט ידוע My Foolish Heart ממחיש היטב את נגינתו יוצאת הדופן.

מכאן, אני מפנה אתכם להופעה מאד ידועה שלו כשנה לפני מותו בשנת 1979 ב- איווה. שימו, תקשיבו ותיהנו: